יכולת וכישרון ליצור דבר מה חדש ומקורי (בלועזית: קְרֵיאטִיביות).
הגדרה מתוך ״האקדמיה ללשון העברית״
קולאז׳ שמשלב איור שלי על רקע תמונת של גלי ים
מסכימות?
כי אני לא בטוחה, אולי נכון יותר לשאול מה היא ״מקוריות״.
אנחנו חיות בעולם שכבר אי אפשר להמציא בו את הגלגל, לרוב מה שאנחנו עושות מישהו אחר כבר חשב ועשה קודם.
אז מה זה אומרת להיות מקורית?
עבורי זה אומר לשים את עצמי בצורה אמיתית וכנה בתוך העשיה.
יש לנו לא מעט מעכבי מקוריות ויצירתיות סבבינו, לרוב הם קשורים לשיפוטיות ולביקורתיות.
סיפור:
קמה בבוקר, בוער בי לכתוב, לספר את שעל ליבי.
משהו קצת אישי, קצת פנימי, אבל אני מחליטה שצריך לכתוב.
לא אני לא יודעת מה אעשה איתו בהמשך, אבל הוא זועק להיכתב.
כותבת, קוראת, מתרגשת, וחושבת – להעלות לרשתות? זה לא אישי מידי? זה בכלל יעניין מישהו? למה אני חושבת שמשהו אישי שעובר עליי יעניין מישהו אחר?
טוב, אשים רגע את הספקות בצד ואחפש תמונה. איזו תמונה? משהו מהרשת? AI? פוסט מעוצב? ואולי בכלל סלפי פשוט שלי? זה לא חשוף מידי? למה אני חושבת שאני כל כך מעניינת מישהו??
שמה את הספקות על השתק, בוחרת תמונת סלפי פשוטה שצולמה כאן ועכשיו.
קוראת שוב את הטקסט רק כדי לראות שאין שגיאות כתיב, טעויות ניסוח, שהפסקאות מחולקות כמו שצריך וגם סימני הפיסוק וקדימה משגרת את הפוסט בחשש ובלב קצת דופק.
אחרי שעה וחצי: 102 תגובות 140 לייקים וזה ממשיך…
הסתכלתי לכל הרעשים הביקורתיים הפנימיים האלה בלבן של העין ואמרתי, למה אתם שם? תלכו! זה לא פשוט אבל אני קוראת לזה לנקות את רעשי הרקע.
תמיד יהיו כאלו שיגידו לנו שאנחנו לא מספיק טובות, שאנחנו לא בכיוון גם אם הבטן שלנו אומרת אחרת, גם אם בבטן אנחנו מרגישות שכן, זה הכי נכון לשים את עצמנו ככה נקי, בלי פילטרים.
אני מאמינה שסיטואציה כזו קרתה לכולנו ותמיד היא מפתיעה מחדש…
ואיך קרה שקיבלנו הדהוד כזה למה שכתבנו?
כי כתבנו מהלב, יצרנו הזדהות, חיבקנו אנשים דרך הבחירה שלנו לתת משהו מאיתנו. כן, זו נתינה, שיתוף הוא נתינה.
אז אם נבחר להסתכל על יצירתיות כעל נתינה ונחשוב מה המתנה שאנחנו מעניקות מאיתנו לעולם, אולי יהיה לנו קל יותר ליצור ולייצר הזדהות.
מסיימת בטקסט שכתבתי מזמן ומרגיש לי ממש טוב בתוך המילים שכאן: