ממעצבת גרפית למנחת סדנאות דודלינג
לשווק את עצמי כמעצבת גרפית תמיד היה לי קשה. נכון, השוק רווי, אבל יש לא מעט מעצבות שמצליחות. אני פשוט לא הייתי אחת מהן.
לא הבנתי למה. הרי עשיתי שיווק דיגיטלי לאחרים. כתבתי, צילמתי, ערכתי, בניתי אסטרטגיות, ניהלתי קמפיינים — כל מה שצריך. וזה אפילו עבד לא רע. אבל כשזה הגיע לעסק שלי, משהו תמיד נתקע. כל פוסט הרגיש כמו מאמץ עצום, כל סטורי דרש ממני כוחות נפש, וכל פעולה שיווקית נדחתה שוב ושוב.
לקח לי הרבה זמן להבין את הסיבה האמיתית. לא הייתה לי בעיה עם שיווק. הייתה לי בעיה עם מה ששיווקתי.
לא באמת אהבתי לעבוד כמעצבת גרפית.
אני יודעת שזה נשמע מוזר, במיוחד אחרי שנים בתחום, אבל זו הייתה האמת. רציתי ליצור דברים משלי. רציתי למכור מוצר שהוא פרי היצירה שלי, לא לייצר פתרונות עבור אחרים לפי בריף, הנחיות ותיקונים. רציתי ליצור מתוך הדמיון שלי, בקצב שלי ובסגנון שלי.
וככה נולדה החנות שלי למוצרים מאוירים.
כשהחיים שינו את התוכנית
התחלתי לאייר, לפתח מוצרים ולבנות חנות אונליין עם תמונות, מוצרי נייר, תיקים וברכות. השקעתי בבניית האתר, בצילומים, בשיווק האורגני ובקמפיינים ממומנים. הייתי לגמרי בתוך הדבר הזה.
ואז החיים החליטו לשנות את התוכנית.
סרטן.
אני סוג של חתולה. חוטפת כאפה מהחיים, אבל איכשהו תמיד מצליחה לנחות על הרגליים. אחרי ההלם הראשוני הגיעה גם ההבנה שיש לי מזל. המחלה התגלתה בשלב מוקדם, הייתה תוכנית טיפול, והיה ברור שצריך פשוט להתחיל לצעוד את הדרך.
באותו רגע עצרתי את כל הפעילות השיווקית של החנות. הבנתי שאם אני לא יכולה להיות שם במאה אחוז, אין טעם להמשיך להשקיע כסף בפרסום. בזמן הטיפולים הייתי במקרה הטוב בחמישים אחוז מהיכולת שלי, וגם זה לא בכל יום.
אז עצרתי. החנות נשארה באוויר, ואני הרשיתי לעצמי להניח לה לזמן מה.
איך דודלינג הציל לי את היצירתיות בזמן הטיפולים
ובתוך כל זה קרה משהו שלא ציפיתי לו. שכחתי לצייר.
בערך חודש לתוך הטיפולים קלטתי את זה. הציור היה חסר לי, אבל לא הצלחתי לחזור אליו. ישבתי מול דף ריק ולא יצא כלום. פתחתי את האייפד ולא היה לי אפילו רעיון אחד. רציתי ליצור, אבל לא הצלחתי למצוא את הדרך.
ואז, כמעט במקרה, פגשתי את עולם הנוירוארט דרך קורס דיגיטלי שעשיתי. משם נפתח לי השער לעולם הדודלינג.
מה זה בכלל דודלינג?
הרבה אנשים שואלים אותי. יש לזה לא מעט הגדרות, אבל אני יכולה לספר רק מה זה היה עבורי.
דודלינג היה מפלט.
הוא היה המקום שבו הצלחתי לייצר לעצמי שקט בתוך תקופה שהייתה מלאה ברעש, פחד וחוסר ודאות. עם דף ועט בלבד הצלחתי למצוא רגעים של נוכחות ורוגע. ציירתי בבית כשהילדים סביבי, ציירתי בים בטיולים שעשיתי לבד, ציירתי בזמן המתנה בתורים, ציירתי במהלך טיפולי הכימותרפיה, וציירתי בשבתות שקטות כשהילדים אצל אבא שלהם.
לא משנה איפה הייתי, השרבוטים האלה נתנו לי מרחב לנשום.
לא היה צריך כישרון, לא הייתה מטרה ליצור יצירת מופת, ולא היה צורך להוכיח שום דבר. רק לתת לעט לנוע על הדף ולתת למחשבות להירגע.
איך נולדו הסדנאות — ממש לא מתוך תוכנית
סדנאות דודלינג ויצירה הן בדיוק המקום שבו הכל מתחבר עבורי. אבל אז? לא ממש חשבתי על זה.
פשוט ציירתי והעליתי את העבודות לרשתות החברתיות. לאט לאט התחילו להגיע שאלות. “מתי יש סדנה?”, “אפשר ללמוד את זה?”, “את מלמדת גם מתחילים?”.
באותו זמן עדיין הייתי בתוך הטיפולים, כך שלא יכולתי לחשוב על זה ברצינות. אבל הרעיון כבר התחיל להתבשל.
כמה חודשים אחרי שסיימתי את הטיפולים, כששתי בדיקות PET-CT חזרו נקיות והתחלתי להרגיש שהכוחות חוזרים אליי, הבנתי שגם הגיע הזמן לנסות.
וכך הסדנאות פשוט התחילו לקרות.
מה קורה בסדנת דודלינג ויצירה ולמה זה עובד גם למי שאומרת “אני לא יודעת לצייר”
הדבר שהכי הפתיע אותי היה כמה זה הרגיש טבעי. העברתי לא מעט הדרכות והכשרות לאורך השנים, אבל משהו בסדנאות הדודלינג הרגיש אחרת. פתאום כל החלקים התחברו — היצירתיות, האהבה לציור, הניסיון שלי בהנחיה והחיבור לאנשים.
אני אוהבת לראות אנשים מגיעים עם המשפט “אני לא יודעת לצייר”, ואז מגלים שזה בכלל לא העניין. אני אוהבת לראות את הרגע שבו הכתפיים נרפות, הראש מפסיק לרוץ והיד מתחילה לנוע על הדף. אני אוהבת לראות איך מתוך כמה קווים פשוטים נוצרים ביטחון, יצירתיות ורגעים של שקט.
סדנאות דודלינג ויצירה — לנשים, קבוצות וארגונים
היום אני מעבירה סדנאות דודלינג ויצירה לנשים, לקבוצות, לקהילות ולארגונים.
מה שהתחיל ככלי שעזר לי לעבור תקופה מורכבת בחיים, הפך לעיסוק שאני אוהבת בכל הלב.
כנראה שלא כל הדברים הטובים בחיים מגיעים מתוך תוכנית מסודרת. לפעמים אנחנו מתכננות מסלול אחד, והחיים מובילים אותנו למקום אחר לגמרי.
ובמקרה שלי, אני די שמחה שהם עשו את זה.
רוצה להביא סדנת דודלינג לקבוצה, משפחה, לחברות, לאירוע פרטי ארוע חברה או לכנס?
